אמר הקב"ה הכל מכם. כשושנה זו מפורחת ולבה למעלה, כך אתם כשתעשו תשובה ויהיה לבבכם למעלה כשושנה זו אני גואל אתכם

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, א', עמ' 284-285. קול קורא]:

"[…] אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבונו ש"ע אימתי אתה גואלנו. אמר הקב"ה: לכשתרדו במדרגה התחתונה אני גואל אתכם, דכתיב[1]: ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו'. וכתיב[2]: כי שחה לעפר נפשנו, מה כתיב בתריה: קומה עזרתה לנו. אמר הקב"ה הכל מכם. כשושנה זו מפורחת ולבה למעלה, כך אתם כשתעשו תשובה ויהיה לבבכם למעלה כשושנה זו אני גואל אתכם, שנאמר[3]: אהיה כטל לישראל, אימתי כשיפרח כשושנה עכ"ל. וק' דבפסוק ונקבצו לא יש שום רמז לירידה. אלא ר"ל לכשתרדו במדרגה התחתונה בענין הקיבוץ. כמונו היום בעוה"ר מפוזרים ומפורדים. ולא יש לנו אפילו ראש גולה כמו שהיה בימי הגלות. היינו האלף החמישי ואפילו במדינה אחת לא יש ראש אחד. כי אם כל עיר ועיר וכל כפר וכפר מלכות בפני עצמו, איש כל הישר בעיניו יעשה[4] מאן דאלים גבר

הפתח הוא שיקבצו ישראל אגודה אחת להשגיח בעסקי הקיבוץ

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 362-363. מבשר טוב]:

התערותא דלעילא תליא בהתערותא דלתתא, וכן אמרו רז"ל[1]: אמר הקב"ה לישראל פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.

והפתח הוא שיקבצו ישראל אגודה אחת להשגיח בעסקי הקיבוץ, כמ"ש רז"ל ב"ר פ' צ"ח[2]: נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה, והקב"ה יפתח כפתחו של אולם למען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותינו[3] […]

כל הקיצין כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה כללית שישובו ישראל לארץ. ואם לא יש פרנסה איך ישובו ישראל לארץ

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 518-519. ספר חיים]:

אמרו רז"ל[1] גדולה פרנסה יותר מן הגאולה, שהגאולה ע"י מלאך, שנא'[2]: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ופרנסה ע"י הקב"ה, שנא'[3]: פותח את ידך ומשיע לכל חי רצון. ר"ל גדולה פרנסה יותר מן הגאולה, שאם לא יש פרנסה לא יש גאולה. מפני שכל הקיצין כלו[4] ואין הדבר תלוי אלא בתשובה כללית שישובו ישראל לארץ. ואם לא יש פרנסה איך ישובו ישראל לארץ

תחלה וראש לפדיון נפשנו חייבים כל ישראל ועטרותיהם בראשיהם אצילי בני ישראל לפקח ולהשגיח על פרנסת אחינו ב"י היושבים ראשונה במלכות שמים יושבי ארץ ישראל להמציא להם עבודה ומלאכה שיוכלו להתפרנס

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 578-580. מקיץ נרדמים]:

במזמור ק"ז: יאמרו גאולי ה' וגו' כתיב ד' פעמים הודו לה' חסדו כנגד ד' מלכיות והגאולה הרביעית ממלכות רביעית כתיב[1]: ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב. ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה, כדי שיוכלו להתפרנס. מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'[2] וכן כתיב[3]: זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה. צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם, כדי שיוכלו לשוב אלי. […] וכן כתיב[4]: ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם.

הקיבוץ הנבחר והמאושר יעשו את ארצנו הק' ארץ החירות, ויקראו דרור בארץ לכל יושביה מבלי הבדל דת העם

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 606-608. מעודד ענוים]:

ולמי כל חמדת ישראל הלא לשרינו האדירים אשר כח בהם לעמוד בהיכלי מלך. […] ולהם המצוה הזאת לבקש מאת מלכי הארץ, כמש' אב"א[1]: שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר. ובעזרתם לשפוך שיחה לפני כסא כבוד אדוננו השולטן להשיב לנו נחלת אבותינו בדבר קצוב לשנה או לצמיתות כאשר יהיה האופן, וניחא ליה לאדוננו להיות לו מדינה אחת מעבדים נאמנים עם חכם ונבון[2] אשר הם מושבעים ועמדים שלא ימרדו באדוניהם. ובני ישראל הם נאמנים על השבועה, זולת שיקרא שמנו על ארצנו ועל נחלת אבותינו למען יתעוררו ישראל הקרובים והרחוקים לשוב להסתופף בבית אלוהינו. והיה בתת ה' לנו את הארץ[3] יקחו אותה בדרך סחורה במכתבי אמנה [אקצייאן] ועיקר סחורת המכתבים היא ביד ישראל והם יתנו כבוד אמונה אומן לשטרי א"י.

ולא יזכרו עוד בשמם, ספרדים אשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו ישראלים

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 609-610. מעודד ענוים]:

הזקנים אשר ימנו הקיבוץ הנבחר תהיה כל מעינם לבנות את בית ישראל באגודה אחת, כמו שיעד הנביא[1]: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, פי' רד"ק: האסיפה והקיבוץ הוא דומיא דבנין, עכ"ל, והמה ישגיחו על כל פרטי הדברים המפרידים אגודתנו. והם ישוו אותנו בכתב ולשון ותורה ומנהג

המצוה הראשונה לעולי גולה היא עבודת האדמה

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 644. רגלי מבשר]:

החברה הק' חברת ישוב א"י, עינם וליבם אל ההתחלה כי המצוה הראשונה לעולי גולה היא עבודת האדמה, כמ"ש ויקרא רבה פ' כ"ה[1]: אחרי ה' אלהיכם תלכו[2] וכו' מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה

גואל הראשון נקרא מב"י כי הוא יאסוף את חרפתנו והוא יקבץ פזורנו ויעשה אותנו לגוי אחד בהרי ישראל, והוא ימנה עלינו זקנים משגיחים בעניני הקיבוץ.

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 644-645. רגלי מבשר]:

כל אשר בשם ישראל יכונה הוא חבר לחברת כל ישראל חברים. וכל הנכנס בבריתו של אברהם אבינו הוא חבר לחברת ישוב ארץ ישראל. כי בברית המילה נתן ה' לאברהם מתנת הארץ, ושם חברה הוא זולת להוציא את ישראל מעבטיט הפירוד, כי כל קהילה היא מלכות בפני עצמה, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא[1], וזה היה התעוררות מן החברה היקרה כי ישראל חברים ליחד קהילות ישראל אגודה אחת.

א"ר יהושע בן לוי[2]: אמר הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני, שאלו לשלום ירושלים ואני מוחל לכם

ובעוה"ר נתפרדה אגודת ישראל לשני גוים חדשים גם ישנים, אוהבי החירות ושונאי החירות, אוהבי החדשות ושונאי החדשות

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 663-665. שיבת ציון]:

[…] ובאותו הפעם התעוררו כמה אנשים ואדוננו השר משה מונטיפיורי בראשם, לעשות ישוב בארץ ישראל לעבוד את האדמה ולעשות בתי מלאכות לפרנסת העניים עולי גולה, וקמו נגדם הצדיקים וגבאי ונשיאי ארץ ישראל ועכבו על ידם, טעמם ונמוקם לא הגיע אלינו, וחלילה לנו לחשוב עליהם תועה כי מפורסמים המה בחכמה, וראשית חכמתם יראת ה'[1], אבל יש להתרעם עליהם כי לא נתנו אל לבם לאמר אולי אצבע אלהים הוא[2] לקיים הבטחתו: ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא.

גדול היום שיקבצו ישראל לעשות קולוניות לחרוש ולזרוע ולבנות ולנטוע

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 741-742. מכתב ("עברי אנכי" שנה ט' גליון ו', כ"א מרחשו"ן תרל"ג)]:

סעמלין, י"ד חשון שנת "את הברכה" אשר תשמעו.[1]

שלומי אמוני ישראל[2], ראשי גלות אריאל, החברה היקרה "כל ישראל חברים" הי"ו.

אדונים נכבדים! משפט החברה שכל אחד מהחברים חייב לפקח ולהשגיח בעניני החברה לקרב התועלת ולהרחיק נזק. ואני והעבד חבר נאמן לכל ישראל חברים הרהבתי בנפשי עוז[3] לחוות דעי לטובת חברתנו. ידעתי כי ידיכם מלאות עבודה בהשתדלות נמרצה להציל את אחינו ברומניא, לפי קוצר דעתי לא טובה העצה היעוצה[4] לשלחם לאמריקא להרחיקם ולהתיקם משורש קדושתנו מארצנו ומנחלת אבותינו, והיא לא תצלח[5] כי בזה אנחנו גורמים צער לאבינו שבשמים הבוחר בירושלים ולאבותינו הקדושים ישני חברון, ורחל אמנו לא תמנע קולה מבכי[6], וחלילה לחברת כל ישראל למעול מעל בה'.