גואל הראשון נקרא מב"י כי הוא יאסוף את חרפתנו והוא יקבץ פזורנו ויעשה אותנו לגוי אחד בהרי ישראל, והוא ימנה עלינו זקנים משגיחים בעניני הקיבוץ.

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 644-645. רגלי מבשר]:

כל אשר בשם ישראל יכונה הוא חבר לחברת כל ישראל חברים. וכל הנכנס בבריתו של אברהם אבינו הוא חבר לחברת ישוב ארץ ישראל. כי בברית המילה נתן ה' לאברהם מתנת הארץ, ושם חברה הוא זולת להוציא את ישראל מעבטיט הפירוד, כי כל קהילה היא מלכות בפני עצמה, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא[1], וזה היה התעוררות מן החברה היקרה כי ישראל חברים ליחד קהילות ישראל אגודה אחת.

א"ר יהושע בן לוי[2]: אמר הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני, שאלו לשלום ירושלים ואני מוחל לכם להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ובעוה"ר נתפרדה אגודת ישראל לשני גוים חדשים גם ישנים, אוהבי החירות ושונאי החירות, אוהבי החדשות ושונאי החדשות

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 663-665. שיבת ציון]:

[…] ובאותו הפעם התעוררו כמה אנשים ואדוננו השר משה מונטיפיורי בראשם, לעשות ישוב בארץ ישראל לעבוד את האדמה ולעשות בתי מלאכות לפרנסת העניים עולי גולה, וקמו נגדם הצדיקים וגבאי ונשיאי ארץ ישראל ועכבו על ידם, טעמם ונמוקם לא הגיע אלינו, וחלילה לנו לחשוב עליהם תועה כי מפורסמים המה בחכמה, וראשית חכמתם יראת ה'[1], אבל יש להתרעם עליהם כי לא נתנו אל לבם לאמר אולי אצבע אלהים הוא[2] לקיים הבטחתו: ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. להמשיך לקרוא

גדול היום שיקבצו ישראל לעשות קולוניות לחרוש ולזרוע ולבנות ולנטוע

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 741-742. מכתב ("עברי אנכי" שנה ט' גליון ו', כ"א מרחשו"ן תרל"ג)]:

סעמלין, י"ד חשון שנת "את הברכה" אשר תשמעו.[1]

שלומי אמוני ישראל[2], ראשי גלות אריאל, החברה היקרה "כל ישראל חברים" הי"ו.

אדונים נכבדים! משפט החברה שכל אחד מהחברים חייב לפקח ולהשגיח בעניני החברה לקרב התועלת ולהרחיק נזק. ואני והעבד חבר נאמן לכל ישראל חברים הרהבתי בנפשי עוז[3] לחוות דעי לטובת חברתנו. ידעתי כי ידיכם מלאות עבודה בהשתדלות נמרצה להציל את אחינו ברומניא, לפי קוצר דעתי לא טובה העצה היעוצה[4] לשלחם לאמריקא להרחיקם ולהתיקם משורש קדושתנו מארצנו ומנחלת אבותינו, והיא לא תצלח[5] כי בזה אנחנו גורמים צער לאבינו שבשמים הבוחר בירושלים ולאבותינו הקדושים ישני חברון, ורחל אמנו לא תמנע קולה מבכי[6], וחלילה לחברת כל ישראל למעול מעל בה'. להמשיך לקרוא