מכלל המצוה הזאת למנות זקנים שיעמידו הקיבוץ וישוו אותנו ובכתב ולשון ותורה ומנהג, שאין אהבה אלא בדומים

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, א', עמ' 248-249. מנחת יהודה, כ"ט]:

"[…] שהמצוה שרוב התורה כלולה בה היא אהבת האחוה, שנהיה אוהבים לכל א' מישראל כנפשנו, ונהיה חסים איש על רעהו. ומכלל המצוה הזאת למנות זקנים שיעמידו הקיבוץ וישוו אותנו ובכתב ולשון ותורה ומנהג, שאין אהבה אלא בדומים ולא תהיה תורתנו ועבודת אלהינו מנהג ספרד אשכנז פולין צרפת איטליא וכדומה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ולא יזכרו עוד בשמם, ספרדים אשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו ישראלים

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 609-610. מעודד ענוים]:

הזקנים אשר ימנו הקיבוץ הנבחר תהיה כל מעינם לבנות את בית ישראל באגודה אחת, כמו שיעד הנביא[1]: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, פי' רד"ק: האסיפה והקיבוץ הוא דומיא דבנין, עכ"ל, והמה ישגיחו על כל פרטי הדברים המפרידים אגודתנו. והם ישוו אותנו בכתב ולשון ותורה ומנהג להמשיך לקרוא

מוכרחים אנו לעשות לשון אחת לשון מדבר בארצנו הק'. ומן הראוי לתת מעלה ויתרון ללשוננו הק'.

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 610. מעודד ענוים]:

אנחנו מפוזרים בקצוי ארץ ונעשה אומתנו לשבעים אומות ולשוננו לשבעים לשונות אל כל מקום אשר נפוצו שמה.[1] ולכן מוכרחים אנו לעשות לשון אחת לשון מדבר בארצנו הק'. ומן הראוי לתת מעלה ויתרון ללשוננו הק'. להמשיך לקרוא

גואל הראשון נקרא מב"י כי הוא יאסוף את חרפתנו והוא יקבץ פזורנו ויעשה אותנו לגוי אחד בהרי ישראל, והוא ימנה עלינו זקנים משגיחים בעניני הקיבוץ.

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 644-645. רגלי מבשר]:

כל אשר בשם ישראל יכונה הוא חבר לחברת כל ישראל חברים. וכל הנכנס בבריתו של אברהם אבינו הוא חבר לחברת ישוב ארץ ישראל. כי בברית המילה נתן ה' לאברהם מתנת הארץ, ושם חברה הוא זולת להוציא את ישראל מעבטיט הפירוד, כי כל קהילה היא מלכות בפני עצמה, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא[1], וזה היה התעוררות מן החברה היקרה כי ישראל חברים ליחד קהילות ישראל אגודה אחת.

א"ר יהושע בן לוי[2]: אמר הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני, שאלו לשלום ירושלים ואני מוחל לכם להמשיך לקרוא

ובעוה"ר נתפרדה אגודת ישראל לשני גוים חדשים גם ישנים, אוהבי החירות ושונאי החירות, אוהבי החדשות ושונאי החדשות

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 663-665. שיבת ציון]:

[…] ובאותו הפעם התעוררו כמה אנשים ואדוננו השר משה מונטיפיורי בראשם, לעשות ישוב בארץ ישראל לעבוד את האדמה ולעשות בתי מלאכות לפרנסת העניים עולי גולה, וקמו נגדם הצדיקים וגבאי ונשיאי ארץ ישראל ועכבו על ידם, טעמם ונמוקם לא הגיע אלינו, וחלילה לנו לחשוב עליהם תועה כי מפורסמים המה בחכמה, וראשית חכמתם יראת ה'[1], אבל יש להתרעם עליהם כי לא נתנו אל לבם לאמר אולי אצבע אלהים הוא[2] לקיים הבטחתו: ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. להמשיך לקרוא

ולא יזכרו עוד בשמם. ספרדים אשכנזים כי אם בשם ישראל יכנו למען יתנהגו באהבה ואחוה כנימוס הקבוץ

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 719. בנין ירושלים]:

כתיב[1]: כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וגומר. ועוד כתיב[2]: ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויצריך ישראל וגומר.

כל ישראל חייבים להיות שותפים להקב"ה בבריאה החדשה ולומר: ויכלו השמים והארץ[3], וכל בניך למודי ה'[4] חייבים להיות שותפים בבריאת ירושלם ובבריאת יעקב וישראל. הבריאה החדשה היא ויכלו, שיהיו ישראל בכוללות באגודה אחת בלב אחד, גוי אחד בארץ ובשם ישראל יכנו להמשיך לקרוא