אדרבא היה לו להשביע את ישראל שיעלו חומה, כיון שבעון זה נחרב הבית

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 595. מעודד ענוים]:

ולכן השביע את ישראל שלא יעלו חומה מן הגולה כולם יחד[1], וקשה אמרו בגמ' יומא פ' א'[2] וכן שה"ש רבה[3], פסוק אני חומה: אלו עלו ישראל חומה מן הגולה לא נחרב הבית. א"כ אדרבא היה לו להשביע את ישראל שיעלו חומה, כיון שבעון זה נחרב הבית. אבל במצרים כתיב[4]: וימררו את חייהם בעבודה קשה. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, וידע אלהים. וישלח את משה עבדו[5], באותות ובמופתים וביד חזקה[6] להוציא את בני ישראל מארץ מצרים[7] אעפ"י כן וחמושים עלו בני ישראל[8], אחד מחמישה או מחמישים. והאינם רוצים לצאת מתו בשלשת ימי האפילה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הקיבוץ הנבחר והמאושר יעשו את ארצנו הק' ארץ החירות, ויקראו דרור בארץ לכל יושביה מבלי הבדל דת העם

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 606-608. מעודד ענוים]:

ולמי כל חמדת ישראל הלא לשרינו האדירים אשר כח בהם לעמוד בהיכלי מלך. […] ולהם המצוה הזאת לבקש מאת מלכי הארץ, כמש' אב"א[1]: שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר. ובעזרתם לשפוך שיחה לפני כסא כבוד אדוננו השולטן להשיב לנו נחלת אבותינו בדבר קצוב לשנה או לצמיתות כאשר יהיה האופן, וניחא ליה לאדוננו להיות לו מדינה אחת מעבדים נאמנים עם חכם ונבון[2] אשר הם מושבעים ועמדים שלא ימרדו באדוניהם. ובני ישראל הם נאמנים על השבועה, זולת שיקרא שמנו על ארצנו ועל נחלת אבותינו למען יתעוררו ישראל הקרובים והרחוקים לשוב להסתופף בבית אלוהינו. והיה בתת ה' לנו את הארץ[3] יקחו אותה בדרך סחורה במכתבי אמנה [אקצייאן] ועיקר סחורת המכתבים היא ביד ישראל והם יתנו כבוד אמונה אומן לשטרי א"י. להמשיך לקרוא

ולא יזכרו עוד בשמם, ספרדים אשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו ישראלים

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 609-610. מעודד ענוים]:

הזקנים אשר ימנו הקיבוץ הנבחר תהיה כל מעינם לבנות את בית ישראל באגודה אחת, כמו שיעד הנביא[1]: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, פי' רד"ק: האסיפה והקיבוץ הוא דומיא דבנין, עכ"ל, והמה ישגיחו על כל פרטי הדברים המפרידים אגודתנו. והם ישוו אותנו בכתב ולשון ותורה ומנהג להמשיך לקרוא

מוכרחים אנו לעשות לשון אחת לשון מדבר בארצנו הק'. ומן הראוי לתת מעלה ויתרון ללשוננו הק'.

[כתבי ר' יהודה אלקלעי, ב', עמ' 610. מעודד ענוים]:

אנחנו מפוזרים בקצוי ארץ ונעשה אומתנו לשבעים אומות ולשוננו לשבעים לשונות אל כל מקום אשר נפוצו שמה.[1] ולכן מוכרחים אנו לעשות לשון אחת לשון מדבר בארצנו הק'. ומן הראוי לתת מעלה ויתרון ללשוננו הק'. להמשיך לקרוא